מחינוך לחונכות

עולמנו מחולק לשתי בחינות : לחיצוניות ופנימיות. אנו כל הזמן  נמצאים בתווך בין 2 הקטבים הנ"ל. מצד אחד יש קול פנימי שקורא לנו לפעול ולממש את הפן האישי שלנו, לחפש את הביטוי שלי בעולם, ומצד שני יש מסגרות ודחפים חיצוניים שמובילים אותנו להתנהג כמו כולם , לא לחרוג מהחברה וכד'. כל החיים אנו מנסים לפשר ולמצוא דרך שתשלב את 2 הקולות.

עם התקדמות תהליך הגאולה, העולם פונה יותר לרוחניות ונוצר חיפוש ורצון לביטוי של הרבדים  הפנימיים בנפש האדם.

הדור הצעיר , שיותר פתוח לתהליכים שעוברים על העולם ויותר מסוגל לשינויים , שומע את קול הרוח הקוראת לו, ומחפשת מימוש וביטוי. והוא  פחות ופחות מוכן להמשיך לחיות במצב של פער וקונפליקט בין אמונתו לדרך חייו. הוא מחפש דרך  של אמת ודרך של בחירה , דרך שבה העולם הרוחני שאליו הוא שואף לא יהווה סתירה לחיי המעשה . ככל שהנער חונך וגדל על בסיס פער וסתירות פנימיות יותר גדולות, הוא ישאף יותר להתנער מזה בגיל הנערות ויבחר באחד מ-2 הקטבים.

בתהליכים שעובר הנער בגיל ההתבגרות במעבר מילד לבוגר, על ביה"ס / ישיבה מוטל תפקיד כבד: להיות שותף ותומך בתהליך הגדילה וההתפתחות. בתהליך ההתבגרות הנער צריך ללמוד לקחת אחריות על חיו, לבנות לעצמו את הגבולות הנכונים לו, ולקבל דוגמא אישית ממחנכיו מהי נאמנות, כנות ויושר.

אתן דוגמא שתמחיש את הפער שיכול להיות קיים : אנו מחנכים לאמונה ומשקיעים בזה שעות רבות. אך הבסיס לאמונה הוא האמון שאני רוכש לעצמי ולסביבה. אמונה ללא אמון מובילה לקיצוניות ולחוסר יכולת לחיות את האמונה , כחלק מהחיים, האמונה נשארת כערך או אידיאל רוחני שאליו אני כוסף ועליו אני נשען. ילד שאין לו מספיק אמון בעצמו או במחנך , שיעור באמונה יכול לפעמים עוד להגדיל את הפער שהוא חווה בתוך עצמו. מצד אחד מוריו נותנים לו עוד אור (שיעור באמונה), אבל אין לו את הכלי (האמון) כדי לקבל אותו והוא נהיה מתוסכל.

ועל אותו משקל, אם המורה מחנך ומלמד על מידת הכעס , התלמיד חווה את הפער שבין השיעור לבין האמת הפנימית שאותה חי המורה, והמסר שהוא מקבל גם אם בצורה לא מודעת – הוא שיש מידות שעליהם צריך לעבוד ויש את החיים, וזה לא תמיד מסתדר יחד.

מערכת החינוך בכללותה עוסקת בלימוד שכלי, אמנם היא מתיימרת לחנך, אך החינוך למעשה נעשה בבית , שם רואה הילד איך חיים, איך מדברים כשכועסים, איך מביעים רגשות ואהבה או לא מביעים. לטובה ולרעה האחריות לילדינו נמצאת בידיים שלנו.

ביה"ס הוא חלק מהעולם החיצוני והחברתי שבו עלי להיראות מושלם כמורה וכתלמיד, ויש משחק חזק של תדמיות.

על מנת שבי"ס יצליח לחנך, עליו להיות בראש ובראשונה סביבה תומכת.

סביבה תומכת היא מקום ללא ביקורתיות ושיפוטיות, זה מקום שבו לא מאשימים ואין ניסיון לחנך ולהטיף. מקום שהילד יכול לחיות בשלום עם לבטים עם כישלונות, מקום שבו הוא יוכל לצמוח ולהתפתח כאדם. בתיכון או בישיבה תיכונית בה שוהה הנער במשך רוב גדול של הזמן, יש פוטנציאל עצום להשפעה, ולגדילה של הנער. אין סיבה שהנער יחוש שהוא מחכה לגמור את  ביה"ס  כדי להתחיל לחיות.

דוד גרושקו – מטפל בהומאופתיה, 052-3780939

www.healthlife.co.il

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה חינוך. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s