כשקשה אז פורקים

מטענים רגשיים קיימים כל הזמן, ובכל רגע אנו מייצרים מטען רגשי, זה לא דבר שנצבר, וברגע שאנו נפסיק לייצרו – הוא לא קיים. כשאנו מרגישים טעונים ומלאים, אנו חשים לפעמים כל-כך עמוסים ומלאים, שבחוויה שלנו אנו חושבים שיש שם ערמה ענקית שמחכה לפריקה, אבל זו רק אשליה. למעשה יש רגש שהתעורר ואנו ממשיכים להרגיש אותו, ברגע שאנו נפסיק לייצרו הוא יעלם, כלא היה. לגוף אין יכולת לצבור רגשות, כמו במחסן. רגש זה כמו אור במנורה, אם היא דולקת אז יש אור, אבל ברגע שהנורה כבתה – אין אור, אנו לא יכולים לאגור את האור. למרות כל הנאמר, יש לפעמים תחושה שיש מטען גדול של כעסים או תסכולים שהצטבר, תחושה טעונה מאוד.

אז מהי אותה תחושת מטען ? –  כשלא מביעים או משחררים דבר, הוא מצטבר. ככל שהמקום רוצה להביע ואני לא נותן לו להביע – אז הוא גדל וגדל. חשוב להבין, שהבעיה היא לא הרגשות, אלא חוסר הביטוי שלהם. חוסר הביטוי הולך ובונה מחסום ,שהולך וגדל. בכל פעם שאני נמנע מאותה עשייה, או מאותו דיבור, הקיר הולך וגדל, עד שלפתע אני פוגש  חומה, שכבר נראית כבלתי ניתנת למעבר. זאת חומה שנבנית ע"י ההרגל של להימנע מלהגיב ומלבטא את אשר על לבי, וברגע שנחליט להתחיל לבטא ולדבר ולא לצבור ולשתוק, גם החומה תלך ותקטן. המחסום – הוא בעצם צורת ההגנה שלי, כתגובה, לאותו רגש שעלה. צורת ההגנה – הכוונה לדרך שלי להתמודד עם הנושא שעלה. דרך ההתמודדות שלי שירתה אותי בעבר, והיוותה הדרך הנכונה שלי להתמודד, אבל כיום אני ממשיך עם אותה דרך, כמו הרגל שנטבע בי. לדוג' : השכן מייעץ לי לצבוע את גדר ביתי, כי הצבע כבר דהה, ואני מרגיש שאני הולך להתפוצץ עליו מהערה שלו. אם ננסה לנתח את התהליך שקרה מאחורי הקלעים: נבין שהשכן העביר עלי ביקורת, כי הוא אמר במילים אחרות שאני לא מטפל טוב בגדר, וזה ביקורת. וכשמבקרים אותי התגובה הרגילה יכולה להיות לתקוף בחזרה או לשתוק, ובמקרה זה החלטתי לשתוק ולא ליכנס לעימות עם השכן, אז אני שותק ולא מגיב, אבל מתפוצץ בפנים.  כדי לא להגיב אני חוסם את עצמי, וככל שיש לי בחיים מקומות שבהם אני מחליט לשתוק (ולא חשוב מה הסיבה), בכל שתיקה אני בונה עוד נדבך בחומה . עם השנים כשמישהו פוגע בי או מבקר אותי, אוטומטית עולה המחסום שאומר לי שתוק, בשלב הבא המחסום הגדול עולה כבר לבד בכל מקום שהתת-מודע שלי חושב שיש אפילו חשש לפגיעה, ישר אני נכנס להגנה ומתכנס פנימה . התת-מודע לא יודע להרים חצי חומה להערה קלה, וחומה גדולה להערה עוקצנית, הוא בכל מקרה מפעיל את כל מערכות ההגנה. וכך קורה שלפעמים אני מגיב בצורה בלתי פרופורציונלית לרמת הפגיעה.

כשאני מרגיש טעון, אני בעצם מרגיש את המחסום שמונע ממני לבטא את הדברים, משהו שעוצר אותי מלשחרר אותם, וככל שהתרגלתי פחות לבטא , חווית הטעינות הולכת וגדלה.

ולכן הדרך הטובה ביותר להקלה, הוא להתחיל לדבר ולבטא. לדבר עם הבן-זוג או עם חבר, לבטא ע"י כתיבה (גם בלי לחשוף) וכד'. להתחיל להעיז לדבר, וכמה שיותר בסמוך לאירוע.

כמובן שיש ליזהר לא לפרוק על השני, ולהיכנס להאשמות, אלא יותר לדבר על הזווית האישית שלי באירוע, על החוויה שלי, על הפגיעה שלי, וכך להקטין את החומה שבתוכנו ולשחרר את הרגש שבנו.

דוד גרושקו – הומאופט, 052-3780939

http://www.healthlife.co.il/

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s